אמונות מגבילות
אמונות מגבילות הן כמו מסננים דרכם אנו תופסים את העולם.
הן יוצרות ציפיות לא מציאותיות לגבי בני הזוג שלנו ומפריעות לנו לראות אותם כפי שהם באמת.
"הדבר המרתק באמונות מגבילות הוא שהן יכולות לגרום לנו לראות את בן הזוג שלנו בצורה מעוותת.
לקריאת מאמר על הפרעת אישיות גבולית לחצו כאן
גם אם בן הזוג שלנו הוא אדם נפלא, אוהב ותומך, האמונות שלנו עלולות לגרום לנו להתמקד בחסרונותיו הקטנים ולהתעלם מכל מעלותיו.
זה כמו להסתכל על תמונה דרך משקפיים מעוותים - האובייקט עצמו לא משתנה, אלא התפיסה שלנו אתו.
חוסר קבלה של בן הזוג נובע לעתים קרובות מאמונות מגבילות הנוגעות אלינו עצמנו.
כאשר אנו לא מקבלים חלקים מסוימים בעצמנו, אנו נוטים לחפש אותם באחרים ולהגיב אליהם באופן שלילי.
למשל, אם אנו חשים חוסר ביטחון בעצמנו, אנו עלולים לראות כל ביקורת מצד בן הזוג כאישור לחוסר הערך שלנו.
כדי ליצור קשר עמוק ומספק עם בן הזוג, עלינו להיות מוכנים לשחרר את האמונות המגבילות שלנו.
עלינו ללמוד לקבל את בן הזוג כפי שהוא, עם כל חולשותיו וחוזקותיו. כאשר אנו משחררים את הציפיות הבלתי מציאיות שלנו, אנו פותחים את עצמנו לאהבה אמיתית והדדית."
דוגמאות לאמונות מגבילות נפוצות כוללות:
החדשות הטובות הן שאמונות ניתנות לשינוי.
על ידי מודעות עצמית והתבוננות פנימית, ניתן לזהות ולערער על אמונות מגבילות ולהחליפן באמונות מקדמות.
כאשר אנו משחררים את האחיזה באמונות המגבילות, אנו פותחים את עצמנו לחוות משיכה מחודשת לבן הזוג שלנו.
מעבר לשחרור מאמונות שליליות, ניתן ליצור משיכה חדשה על ידי:
משיכה לבן הזוג הוא תהליך דינמי שניתן לעיצוב.
על ידי מודעות עצמית, שינוי אמונות והשקעה במערכת היחסים, ניתן לחזק את תחושת המשיכה ולהעמיק את הקשר עם בן הזוג.
זוהי הזמנה להתחיל מסע של גילוי עצמי והתפתחות אישית, מסע שיוכל לשפר את חיי הזוגיות ולהביא אושר וסיפוק.
מיכל תמיד הרגישה שיש משהו חסר בחייה.
בעלה, אבי, היה אדם טוב לב, מסור ומשכיל.
הוא סיפק לה את כל מה שהיא יכלה לבקש:
בית נוח, יציבות כלכלית ותמיכה מלאה.
אבל משהו עיקש חסר לה.
אבי היה שקט מדי לטעמה, לא מספיק אסרטיבי.
הוא היה מעדיף ערב שקט בבית על פני מסיבה רועשת, והעדיף להקשיב יותר מאשר לדבר.
מיכל, לעומת זאת, הייתה אישה אנרגטית וחברתית.
היא אהבה להיות מוקף אנשים, להתווכח, לצחוק בקול רם.
היא ראתה בשקט של אבי חולשה, סימן לכך שהוא לא מספיק גבר.
היא הייתה משווה אותו לגברים אחרים שהכירה, גברים שהיו יותר בוטחים בעצמם, יותר תוקפניים, יותר מחזרים.
היא ניסתה לשנות אותו.
היא עודדה אותו לצאת מאזור הנוחות שלו, להביע את דעתו בקול רם יותר, להפתיע אותה עם מחוות זוגיות.
אבל אבי נשאר נאמן לעצמו.
הוא ניסה להתחשב בה, אבל השינויים היו זמניים ולא טבעיים.
המרמור של מיכל רק גבר.
היא הרגישה לכודה במערכת יחסים שבה היא לא מרגישה באמת נראית. היא הרגישה בודדה, למרות שהייתה נשואה.
הריבים ביניהם התרבו והחום שהיה פעם ביניהם החל להתפוגג.
בלית ברירה, מיכל החליטה לפנות לייעוץ זוגי.
הקשבתי בסבלנות לסיפור שלה, ואז שאלתי אותה שאלה פשוטה:
" האם אי פעם חשבת שאולי הציפיות שלך מאבי לא מציאותיות?
"השאלה הזו ניערה את מיכל.
היא מעולם לא חשבה על זה. היא תמיד הניחה שהיא צודקת, שהיא יודעת מה טוב בשבילה.
המשכתי: "מיכל, אין דבר כזה 'גבר אמיתי'. כל גבר הוא שונה.
אבי הוא אדם טוב, אוהב ומסור.
הוא פשוט שונה ממך.
את מצפה ממנו להיות מישהו שהוא לא, וזה יוצר חיכוך ביניכם.
"מיכל התחילה לחשוב על הדברים.
היא הבינה שהיא חיה עם תמונה אידיאלית של גבר, תמונה שהיא יצרה בראשה.
היא שמה את אבי על פודסט, וברגע שהוא לא עמד בציפיות הגבוהות שלה, היא התאכזבה.
היא הבינה שהאמונה שלה לגבי גברים היא אמונה מגבילה.
היא הבינה כי "כל אינטראקציה עם אבי עברה דרך המסנן של האמונה המגבילה שלה, והיא ראתה רק את מה שהתאים לתמונה שהיא יצרה בראשה.
היא מנעה ממנה לראות את אבי באמת, עם כל החוזקות והחולשות שלו. היא מנעה ממנה ליהנות מהקשר המיוחד שיש ביניהם.
מיכל גדלה בבית שבו אביה היה הדמות הדומיננטית והחזקה.
הוא היה המפרנס העיקרי והמקבל החלטות במשפחה.
אמה, לעומת זאת, הייתה שקטה יותר ותומכת.
מיכל ראתה באביה דוגמה לחיקוי, והאמינה שגבר אמיתי הוא זה שמנהיג, מקבל החלטות, ואינו מראה חולשה.
תמונה זו של גבריות הטביעה את חותמה על תפיסת העולם שלה.
התהליך לא היה קל, אבל מיכל החליטה לשנות את הגישה שלה.
היא החלה להעריך את השקט של אבי, את ההקשבה שלו, את הנדיבות שלו.
היא הפסיקה להשוות אותו לאחרים והתמקדה במה שהיה חשוב באמת: האהבה והחיבור ביניהם.
עם הזמן, הקשר ביניהם התחזק. הם למדו לתקשר בצורה פתוחה וכנה יותר, והם מצאו דרכים חדשות ליהנות מהחברה זה של זה.
מיכל הבינה שהאושר לא נמצא בחיפוש אחר האדם המושלם, אלא בהערכה של האדם שנמצא לצידך, עם כל החסרונות והחוזקות שלו.
מאיר ויצמן